החשמל -מרחב הצפון ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח'

החלטה

1.לפני בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע פסק דין אשר ניתן ביום 22.4.10, עד להכרעת בית הדין הארצי בערעור על פסק דין זה.לחילופין התבקש בית הדין לעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעת ערכאת הערעור בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

2.עיקר טענות המבקשת הן בכך, שנפלו שגיאות משפטיות ועובדתיות הדורשות את התערבות ערכאת הערעור וכי הנזק שייגרם למבקשת באם יבוצע פסק הדין לאלתר, עולה לאין שיעור, על הנזק שעלול להיגרם למשיבים אם בכלל . המבקשת צרפה לבקשתה את תצהירו של מר גיורא דקל-מנהל תחנת הכוח "אורות רבין" וזאת רק לאחר הגשת תגובת המשיבים והעלאת טענותיהם לעניין אי צירופו של התצהיר לבקשה לעיכוב ביצוע.

3.המשיבים, אשר כאמור התנגדו לבקשה טענו כי סיכויי הערעור להתקבל נמוכים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתם ואף תמכו את תגובתם בתצהיריהם של מר מיקו צרפתי-יו"ר וועד העובדים הארצי אצל המבקשת ומר יעקב דבידה- יו"ר וועד העובדים של מחוז צפון.

4.אקדים ואומר כי, לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות המשיבים אני סבור כי דין הבקשה להידחות מהטעמים כדלהלן;

5.תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 החלה על בתי הדין לעבודה מכח תקנה 129(2) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, קובעת, כי:

"הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה עליה מערערים".

יחד עם זאת, בהתאם לתקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, ניתן לעכב ביצועו של פסק דין, אך ההלכה לגבי עיכוב ביצוע פסק דין, מחייבת לשקול גם את מאזן הפגיעה שיכולה להיגרם לכל אחד מהצדדים בנוסף לשיקולי הצלחת הערעור.

במקרים כגון דא, על המבקשת להראות כי במידה וביצועו של פסק הדין לא יעוכב, ייגרמו לה נזקים שלא ניתן יהיה לפצותה עליהם, או שיהיה קשה מאוד לתקנם.

6.בית המשפט העליון בסוגייה זו קבע:

"הכלל הוא – וזו גם ההלכה הפסוקה – כי פסק דין יש לבצע עם נתינתו;

על מנת להצדיק עיכוב ביצועו, על המבקש זאת לשכנע בקיומם של שני

תנאים מצטברים: כי קיימים סיכויים טובים להצליח בערעור, וכן כי אם

יזכה בערעור יהיה מן הנמנע או קשה להחזיר את המצב לקדמותו, או כי

אם ביצועו המיידי יגרום למערער נזק שאינו ניתן לתיקון (בש 227/87, בעמ'

715, והאסמכתאות המפורטות שם; ראה גם: בש 396/86; בש 751/86

ו-ע"א 315/86) מכאן הכלל הנוסף, כי כאשר המדובר בחיוב כספי גרידא,

אין נטייה לעכב ביצועו של פסק הדין, באשר לרוב אין המדובר בנזק בלתי

הפיך שאין לתקנו, מלבד במקרים שיש בידי החייב לשכנע, כי לא יוכל

להיפרע מהזוכה, אם יצליח בערעור; ואולם מצבו הכספי הקשה של החייב